ביקורת ספר

זעם

מאת :  פיליפ רות

ביקורת:  היחיד המבקש לממש את האגו שלו בעולם הזה הוא הגיבור הטיפוסי של פיליפ רות. ב'זעם' זה נגמר במוות.

מתוך מדור הספרות של ידיעות אחרונות, במוסף "7 לילות".

מאת: אריק גלסנר

פיליפ רות הודיע לאחרונה שלא יכתוב עוד רומנים. הסופר הפורה, בן ‭,79‬ שכתב קרוב ל‭30-‬ יצירות בדיוניות, אמר בראיון לכתב עת צרפתי ש'נמסיס‭,'‬ הרומן האחרון שלו מ‭,2010-‬ יהיה ספרו האחרון. רות סיפר שקרא בשנים האחרונות את מכלול יצירתו ומצא שלא "ביזבז את זמנו על הכתיבה‭."‬ את חוות דעתו על כתיבתו בחר להביע במילותיו של ג'ו לואיס: "הוצאתי את המיטב ממה שעמד לרשותי‭."‬ הבחירה במילותיו של מתאגרף מקצועי דווקא לתיאור הקריירה שלו מלמדת שני דברים על רות ויצירתו: זהו סופר שהגבריות היא תמה מרכזית ביצירתו, ותחרותיות ומאבק גם הם אינם זרים לה.

רות הוא סופר חשוב (וראוי בהחלט לנובל‭,(‬ אבל אולי יותר מכך, וזה לא פחות נדיר, הוא סופר מענג. הוא חשוב ממכלול סיבות. ראשית, הוא הציב את המודל של סופר "אתני" שמבקר ללא מורא את הקהילה שלו עצמו ולא חוסך שבטו מהיהודים באמריקה או בישראל. על התיאור הסאטירי של המשפחה היהודית החונקת ב'מה מעיק על פורטנוי' הוא ספג חרפות של ממש, עד כדי כך שבספרו 'צוקרמן ללא כבלים' קורא אביו של צוקרמן, האלטר-אגו של רות, לבנו "ממזר‭,"‬ על שחשף את סודות הקהילה והמשפחה ברבים. רות חשוב גם הודות לעיסוק שלו במיניות ובמיניות הגברית בפרט, עיסוק יוצא דופן בספרות הרצינית. הסופר שביקש "להחזיר את האיד ליִ יד‭,"‬ כפי שמנוסח ב'פורטנוי‭,'‬ עוסק במיניות באופן מעמיק בה במידה שהוא סליזי ובוטה (על 'התיאטרון של מיקי שבת‭,'‬ אולי הספר המלוכלך ביותר של רות, כתב הסופר הבריטי מרטין איימיס כי "אתה מדלג בלהיטות כדי למצוא סוף סוף את הדפים הנקיים‭.("‬ במקביל ספוגה יצירתו בחקירה מתמדת בדבר ההבדלים בין הבדיה והמציאות, ולמעשה מושתתת על טשטוש ההבחנה בין האוטוביוגרפיה לגרסתה המומצאת.

הסיבה שרות הוא סופר מענג קשורה לסיבות שלעיל, אבל בהיסט מסוים: יש ביצירתו ייצוג לא מתנצל של היחיד המבקש לממש את האגו שלו בעולם הזה. החיים לפי רות הם פעמים רבות זירת אִ גרוף שבה אתה ניצב לבדך וצריך לדאוג לעצמך ולנסות לנצח. הכנות הזו נדירה ומשחררת, ותורמת לעונג המיוחד של הקריאה. העובדה שרות מייצג יחידים שמבקשים להשתחרר מעול המחויבויות השבטיות, המשפחתיות והזוגיות שלהם אינה אומרת שהוא מתאר אנשים שעושים זאת בקלות. להפך, הניסיון של הגיבורים הרותיים להשתחרר מכבליהם החברתיים הוא חוויה כואבת ומורכבת, לעיתים טרגית. ניסיון כואב אך מצחיקשל היחיד להשתחרר מעול המשפחה תואר כבר ב'פורטנוי‭,'‬ ואילו התשוקה האנוכית של גיבור 'כלאדם‭,'‬ הנובלה המצוינת הקודמת ל'זעם‭,'‬ היא נקודת המפנה של חייו וזו שהובילה אותו לבדידות בזקנתו. ב'זעם' העמידה של האינדיבידואל על שלו מובילה חד וחלק למוות.

הנובלה מתרחשת ב‭,1951-‬ ובמהלכה מספר הגיבור, מרקוס מסנר, צעיר יהודי נבון מניוּארק, ניו-ג'רזי, על קורותיו בעקבות התערערות יחסיו עם אביו. אביו, שהחל לסבול מהתקפי פרנויה, הביא את מרקוס לחפש השכלה הרחק ממנו ומהחוף המזרחי, בקולג' שמרני באוהיו. בקולג' מתוודע מרקוס לאוליביה, נערה יפהפייה ומעורערת בנפשה שחונכת אותו מבחינה מינית ומביכה אותו בפתיחותה. בקטעים מסוימים 'זעם' הוא רומן שבדומה לספרים אנגלו-אמריקאיים אחרים מהעשור האחרון ‭')‬על חוף צ'זיל' של מקיואן לדוגמה‭,(‬ מבקש להמחיש את העיוותים שהולידה השמרנות המינית של שנות החמישים.

למרות שמרנותו של הקולג' המערב-תיכוני, מסרב מרקוס להצטרף ל"אחוות הסטודנטים" היחידה שמקבלת את היהודים המעטים שלומדים בו. "אפשר להרגיש בודדים להחריד בקמפוס הזה כשמעבירים את הזמן לגמרי לבד‭,"‬ דוחק בו חבר ללימודים. על כך משיב מסנר בתשובה אופיינית לו ולגיבורי רות בכלל: "אני אקח את הסיכון, אני לא פוחד להיות לבד. אני עובד ואני לומד, וזה לא משאיר הרבה זמן לבדידות‭."‬

תאוות הבדידות והאינדיבידואליזם של מרקוס מובילים לבסוף לשרשרת התנגשויות בינו ובין חבריו ללימודים ולאחר מכן גם עם הנהלת המוסד. עד מהרה מתברר שמסנר מספר את סיפורו מהקבר. המורבידיות הזו מקשרת בין 'זעם' לשתי יצירותיו הקודמות של רות, 'הרוח יוצא' ו'כלאדם‭,'‬ יצירות שרוח של חתימה וסוף שורה עליהן. העוצמה של 'זעם' נובעת בעיקר מתיאור שורת המקרים בהם עמד מרקוס בעיקשות גאה על שלו, ומההכרה נטולת החרטה שהזעם הזה הוא שהובילו למותו. התרגום מוצלח, אך לא ברורה לי החלטתו השיטתית של המתרגם להתייחס למילה "לקוחות" כנקבה.

 

לביקורות נוספות

 

ביקורת ספר-זעם

כניסה לאתרי ספריות ציבוריות

כניסה לאתר הספרייה
 

כניסה לרשומים לאתר

 
eWave - פתרונות תוכנה ואינטגרציה